סיפורה הקצר והמלא של ילדה ש"פרשה" כי היה לה קצת לא נוח וקשה.
"אני פורשת לא ממשיכה בשנה הבאה, אל תרשמו אותי" זרקה בדמעות לחלל הרכב שניות לאחר שירדה ממופע סוף השנה בסוף כיתה א'.
"אני לא מספיק טובה" המשיכה.
שתקנו, לא הגבנו, לאחר מס' דק' וניגוב דמעות אמרנו "בסדר גמור, מה שתחליטי" ונסענו הלאה.
קפיצה בזמן 5 שנים לאחר מכן…. גיל 11
"אבא, אני רוצה טרמפולינה אני רוצה להיות לא רקדנית אלה גם אקרובטית" אמרה ועשתה.
וכך מידי יום עם החזרה מבית הספר "שיעורי הבית" נעו בין צפייה ומעקב ביוטיוב ואינסטוש, אחר רקדניות, אקרובטיות, ומועדוני מחול מובחרים בעולם לבין שיעורי מחול אחה"צ בסטודיו למחול.
קשה? כן בטח. קרעה לעצמה את הגוף? ברור. האם אנחנו ההורים דחפנו תשאלו, התשובה היא ממש לא! זה החלום שלה להיות כמו ההן ביוטיוב לא שלנו.
היינו שם לתמוך אם נדרש ציוד או הגעה שלנו להופעות או שיעורים פתוחים, אבל ההחלטה והנחישות להיות הכי טובה לא משנה מה יהיה המחיר התקבלה אי שם בסוף כיתה א' כשהתעוררה מהתעלפות מוחלטת ושבר רגעי של סוף שנה לא טובה, לא נוחה, כולן גדולות, כולן טובות יותר, כולן רקדו לפני כן וכולן מוכשרות. כולן!
קפיצה מהירה נוספת לגיל 15, הכישרון שהושג ונבנה במאמצי על עבר דרך, פציעות, משברים, כאבים ומה לא, הביא את הילדה לדברים נפלאים והגשמת החלום שלה ומעבר לכך.
זימון לאודישנים ללהקת המחול של הסטודיו .
זה חלום לגשת לאודישנים בכלל, וחלום לגשת לאודישנים שנתיים צעירה יותר משאר בנות הלהקה.
זו ה"צעירה" תרתי משמע תצטרך להוכיח עצמה מחדש, למצוא את מקומה בין הגדולות.
להיזרק שוב לשורות האחרונות, אבל לראות קדימה למרות הכל.
להתאמן אימונים של גדולות עם גוף קטן ונפש צעירה אבל עם נפש לוחמת.
לחזור בבכי הביתה כי הגדולות לא 'סופרות' אותה, לחזור בבכי כי היא לא מבינה את התנועות ולחזור שוב ושוב ושוב ושוב מידי יום לאותה סיטואציה בהבדל אחד…
לחזור עם רצון עז להיות כמו אלו שראתה ביוטיוב, כמו אלו שרואה וראתה באינסטוש.
לחזור הביתה עם הרצון לרחף מעל כולן ומעל הכל.
משם הדרך למגמת מחול עם ציון 100 עגול מוחלט בבגרות הייתה סלולה.
לצד זה אט אט ולפתע בשיא המהירות נערמו להם אינספור קטעי הסולו בריקודים על במות בארץ ובעולם.
הנחישות, ההתמדה והמאמץ נושאים פרי וכל טיפת זעה שנפלה על רצפת הסטודיו או בבית, כל דמעה שניגרה על לחי אדומה מעלבון ותחושת כישלון רק העמיקו והעצימו את הרצון להתגבר אבל בעיקר את ההבנה ש…
לפרוש זה תמיד קל
לוותר זה קלי קלות
לדחות אימון זו אופציה
לעומת זאת להילחם על החלום זה החלק הכי מספק ומתגמל שיש. "לוותר, להניח לדברים, להרים ידיים או להחסיר אימון זה ויתור על עצמי".
ככה חזרה ואמרה לנו אינספור פעמים.
"כשאני רואה רקדנית מעולה, אני מיד חושבת איך גם אני הופכת לכזו ולא משנה מה זה ידרוש ממני".
"אני ממש אוהבת לעבוד קשה ולנצח את הקושי שבדרך. קושי הוא קושי והוא פשוט חולף". מילה במילה.
איפה ילדת הפלא הזו היום?
משרתת את העם עם חיוך עצום על הפנים ועם הבנה שיש בה כל מה שנדרש לנצח את הקשיים שבדרך.
זו הילדה שרצתה לפרוש בכיתה א'.
רוני שמה.
