בלוג

הליכה בשדה.

השבוע יצאתי לשוטט באזור מרוחק ואהוב, סמוך להר צין. תוך כדי הליכה במרחב המטורף הזה הגעתי לשדה הבולבוסים.

המחשבה תוך כדי שיטוט במקום על המונח 'שדה' עוררה בי פרץ נוסטלגיה.

כילד בגילאים 7 עד 12 יציאה מהבניין בו גרנו והגעה לשדה היה עניין של מה בכך.

5 דק' והופ, עולם אחר.

אני זוכר את הריח בבירור. את ההרגשה הזו של ללכת סתם ככה בלי מטרה או בלי כיוון מוגדר. להרים שטויות מהרצפה, לשבת על קן נמלים בטעות ולקפוץ כמו טיל כשהן נכנסות למכנסיים.

זה הביא אותי מיד לחשוב על הבנות שלנו, על ילדים בכלל ועלינו כבוגרים בפרט.

הליכה בשדה – אפשרות שנעלמת וחבל

אנחנו יוצאים מהבית בבוקר, נכנסים לרכב, עולים למשרד או לפגישה בבית קפה. חוזרים לרכב, יורדים לחניון ועולים הביתה.

חשבתי על זה שזה כמו לחיות בתוך 'צינור', או ברכבת תחתית. אין אוויר, אין חופש, ניתוק מוחלט מהחוץ. מעורר מחשבה לא?

עולם הפוך

לפני מס' שנים הזדמן לי לשוטט בחוף השנהב. בתום ביקור באחד הכפרים בג'ונגל מיד ביציאה מהכפר פגשתי קבוצת נערים ונערות שבדיוק חזרו מאיפה שהוא חזרה לכפר.

יצאו מלב הסבך לתוך שטח פתוח ענק. המראה הזה ריגש אותי מאוד. לא יודע מהיכן באו. לא יודע כלום. קינאתי בהם במידת מה.

כשאנחנו כבר מחליטים לצאת לטבע, אנחנו מקפידים לקחת איתנו את כל הבית על הגב. להביא את הבית לשטח. ציוד, אביזרים, כלים, מכשירים, העיקר שנרגיש "בבית" בטבע.

אני מציע לכם לצאת החוצה לשדה סתם ככה. בלי סיבה, בלי תכנון, ללא כל מטרה מוגדרת, בלי כל הבית על הגב. פשוט סתם להיות שם ולשוטט.

לאלו מכם שפחות מכירים או שכחו, הזמן בשטח עוצר מלכת. אין זמן. בהתחלה 10 דק' מרגישות כמו שעתיים. עם הזמן ככל שתצאו החוצה יותר, תגלו שיום שלם עובר כאילו חלפו להן 10 דק'.

גם אם לא דיברתם עם אף אחד, גם אם לא עשיתם כלום. הזמן בשטח עף מצד אחד ומצד שני כשיוצאים מהשטח וחוזרים ל'צינור' ולאוטומט. התחושה היא כאילו התנתקתם מהעולם לימים ארוכים.

ממליץ בחום רב

צאו לשדה.