יומן מסע – פרק ים המלח
עין – בוקק דרום ים המלח ספטמבר 1992.
דלת האוטובוס נפתחת ואני הראשון לרדת ממנו עם קיטבג ענק על הגב אל תוך כיבשן לוהט.
חם, כל כך חם. אני מסיט מבט לאחור ומזהה תיירים יורדים מהאוטובוס מתנדנדים מצד לצד, גופם בהלם מהמעבר החד מתוך אוטובוס ממוזג ל 48 מעלות בצל.
אני מתמתח מעט, מחייך לעצמי ומגחך בהתנשאות קלה למראה התיירים שהופכים תוך שניות מלבני עור לאדומי לחיים, המתיישבים על המדרכה מבלי יכולת לנשום או נמלטים חזרה לתוך האוטובוס הממוזג במחשבה שניה האם הבחירה להגיע למקום הנמוך בעולם היתה בחירה נבונה?
גיהינום זה כאן
דלת האוטובוס נסגרת, גז, האוטובוס מתרחק ונעלם ולראשונה מזה שנים ארוכות מרגיש לי שהגעתי הביתה. לא יודע מה הייתה הסיבה בדיוק אבל תחושת המרחבים, הצהוב, החום העז ובעיקר החופש הרגישה לי אז כמו ‘קפה בגדד’.
הכל מתרחש בתוך חופשת השחרור, רק רציתי לברוח כבר ולהשאיר מאחורי את השירות האינטנסיבי ולתת לעולם לקחת אותי לאן שרק ירצה… מוכן ומזומן לפרק הבא.
מאחר ואני טיפוס הרפתקן, שלא לומר חובב קצוות, סימנתי לי למטרה עוד טרם השירות לפני 3 שנים לעבוד במקום הקשוח ביותר ומי שמחפש לרוב מוצא. אז מצאתי ואין מאושר ממני.
מחליף לבגדי עבודה של קודח נפט מסוקס באוקיינוס הצפוני(דרומי דרומי, היה חם יא אללללללה) ומיד יוצא לים עם סירה לוהטת עוד יותר המעלה אותי לדוברה שמטרתה הייתה לקצור מלח.. משמרות של 12 שעות ביום, 06:00 – 18:00 בערב ושבוע לאחר מכן 18:00 עד 06:00.
קשה זה הקל החדש
קציר מלח הוא תחום קשה, מעייף, רועש ובעיקר פוצע. את סימני החתכים בידיים ניתן לראות עד היום. בניגוד למה שמקובל לחשוב, המלח בים המלח פועל כמו חומצה. ריכוז המלח כל כך גבוה שכאשר נפצעים אפילו החתך הקטן ביותר הופך לעמק.
אהבתי את התקלות באמצע הלילה, את הלילות בהם הרוח עשתה שמות וחרצה לנו את הפנים עם גרגירי המלח, את החיבור בין המכונה המפלצתית הזו לטבע הכל כך מפעים הזה. את הים שהיה עולה ומנדנד את סירת המנוע בה נהגנו לעלות מהחוף לדוברה, תמיד כשעמדתי על החרטום הרגשתי כמו קפטן אחאב.
השילוב הזה בין הברזל לטבע, שניהם קשוחים ומעמידים את האדם הקטן במבחן כל רגע נתון, בוחנים את קצה גבול היכולת הוא שילוב מרגש בעיניי.
הדוברה שבתמונה הייתה לי בית במשך שנתיים תמימות.
בית רועש, מלוכלך ותובעני. חבריי במרכז לא הצליחו להבין מה מצאתי לי שם במקום הזה? מה יש שם שגורם לי להפסיק לעלות הביתה למרכז בסופי שבוע? לא עניין אותי כלום חוץ מלעבוד קשה עד כלות ובסופ”ש לנוח עד כלות.
הגוף כואב, עייף, מותש אבל איזה חיוך של סיפוק? אין לתאר.
בימים והלילות הארוכים מלאי הרעש, המלח, הפציעות והתקלות ברקע ליוו אותי בלופ אין סופי זמרים אהובים, יהודית רביץ המלכה האם, קורין אלאל יעל לוי, מזי כהן, מאיר בנאי, פיטר גבריאל, אהוד בנאי, הדלתות, שלום חנוך, ג’ו קוקר, מתי כספי, פינק פלויד, U2, תמהיל איכותי ומלא השראה שמצמרר אותי עד היום ומחזיר אותי לאותם ימים בשנייה.
יומן מסע פרק ים המלח – סיום
חפירות אחרונות – פעם בעבר הרחוק חלקו הדרומי של ים המלח היה מכוסה כולו בפטריות מלח, ניתן היה לצעוד ולקפץ בלב ים מקו החוף עד הגבול הירדני על ובין אלפי פטריות מלח.
בלילות ירח מלא ההליכה על המים הייתה עוצמתית ובלתי ניתנת לתיאור במילים – אור הירח היה מכה בפטריות הלבנות ואלו היו מחזירות נצנוץ הדומה ליהלומים, מחזות שלעולם לא אשכח.
לא הייתה חוויה חזקה יותר מלשבת בלב ים על אי שכולו מלח בלילה מדברי ולשתות קפה שהוכן על גזיה. מצד אחד ישראל ומצד שני ירדן, לשמוע את נהמת המנועים של הדוברות מרחוק ולהיערך להרפתקה הבאה בצידו השני של העולם…
ים המלח היווה באותם זמנים מקפצה מהירה עבורי לצאת לצלילות בסיני. אבל על כך בפעם אחרת.
ייקחו לי עוד שנים להבין שהכל זה חלק ממסלול Get lost אישי אין סופי.
Get lost בקטנה
היום, כשאתם יורדים לים המלח אם תעצרו להתבונן בנק’ התצפית מעל נחל זוהר תוכלו לראות באיזור המלונות סוללות מלח עצומות החוצות את הים פסים פסים ממערב למזרח, מישראל לירדן. את אלו אני ‘מייבש הביצות’ קצרתי במו ידיי ומכונותיי.
אם חשקה נפשכם ללכת לאיבוד באזור לחצו על הקישור הבא…
להמשך קריאה ביומן המסע לחצו על הקישור הבא…
