טיפוס על הר געש
חילוץ מושלג
ולכידת פרפרים
כמו בכל פעם, מסמנים מטרה ויוצאים לדרך. הפעם? טיפוס על הר הגעש Volcano de Puyehue. דצמבר 1993, שליפת חוברת המטיילים בנוהל הרגיל וחיפוש אחר הרפתקה חדשה.
הטיפוס על הר הגעש Villarrica מעל העיירה פוקון הייתה אני מודה מעט יותר מידי מתויירת עבורי.
נשארתי ללון בפוקון מס’ ימים תוך הליכות Get lost רגליות אין סופיות באזור ובסביבתו והמחשבות על הדבר הבא טורדות את מוחי.
הראש דופק… צלילה נוספת בערב בחדר לחוברת המטיילים הקסומה שהתגלגלה לידיי בדרכי הנה והופה.. יששש מצאתי.
טיפוס על הר געש
אבל אחר
טיפוס על הר געש אולי נשמע הירואי, אך למען ההגינות אין לי כל ידע או רצון להפוך למטפס הרים. יש לי כן חד משמעית רצון להגיע כמו תמיד למקום פחות מתוייר, יותר פראי, לשוטט לבד ולראות מה תביא עמה הדרך.
קראתי והבנתי שהר הגעש Volcano De Puyehue אינו פעיל. אבל הדרך יפה, פראית, קשוחה ומעיינות חמים מפתיעים פה ושם אם ‘גונבים’ מעט זמן ויורדים מהדרך הראשית. כבר מלהיב.
חבורת הטבעת
באוטובוס המביא עד לכפר הנמצא למרגלות הר הגעש פגשתי את ג’ון. ג’ון היה Hiker ותיק שעוד יפתיע בכישורים נוספים בהמשך.
נכנסו לכפר היעד ומאחר ומרגלות הר הגעש מתוחזקות ע”י חוואים מקומיים המעבדים את האדמות ואת עדרי הבקר והצאן במרחב הזה,
מקובל לקנות מהם משהו (דרך מגניבה לקבלת כסף ממטיילים) ורק לאחר מכן יתקבל ‘אישור’ לטפס על הגדול המופלא, הוא הר הגעש.
את הקניה – היא ‘מס הטיפוס’ למדנו ג’ון ואני להעריך בהמשך. רכשנו גבינה קשה (סוג של גאודה מקומית? ???? ) וחצינו אותה לשניים כך שכל אחד מאתנו יישא בנטל באופן שווה.
בכל זאת טיפוס סיזיפי לפנינו שיימשך כמה ימים. ארזנו, קשרנו יצאנו.. נוע נוע נוע סוף.
לא אשכח לעולם את הטיפוס הזה
קשה לתאר נופים, זה בלתי אפשרי להעביר מסר חזותי בטח לא במילים, אבל ככל שהטיפוס נעשה יותר קשה ותלול, ככה הפכה הדרך לאחד הדברים הקסומים שיצא לי לפגוש.
היו רגעים שעניין הטיפוס וההעפלה אל הר הגעש הפכו כמעט ללא רלוונטיים. אז עוד לא ידעתי לשייך זאת למה שלימים נקרא ‘שר הטבעות’.
כשאני נזכר היום באותו טיפוס מיוער וקסום, מיד עולה בדמיוני הסרט ‘שר הטבעות’ ונופיו עוצרי הנשימה. מפלונים, גשרוני עץ קטנים עשויים בסך הכל מבול עץ שנפל, נקיקים שחורים וכחולים, ריח טחב וירוק, אוויר נקי שחורך את הריאות ממש.
אין לתאר בקיצור….
גם את הטיפוס הבא לא אשכח
קוראים לו ג’ון, זה שסחב את חציה השני של הטבעת (גבינה). בתום היום הראשון הגענו לבקתה מעץ המיועדת לנו, ליערנים, למקומיים או לכל מי שנמצא בנק’ הזו וזקוק לכמה ימים או שעות של מחסה והגנה מפני מזג האוויר המשתנה.
הגענו בעצם לנק’ שהיא התפר בין החלק המיוער על הר הגעש, לבין החלק שקירח לחלוטין עליו לא יצליח כמעט אף צמח לשרוד.
בנק’ הזו בקצה שורת העצים האחרונה ממוקמת הבקתה. בבקתה 4 מיטות קומותיים, מקום להדליק אש, שולחן גדול ורחב, ומדפים להניח או לתלות עליהם ציוד וביגוד.
הגענו לבקתה ממש לפני החשיכה. לא הספקתי לראות את הסביבה, פשוט נפלנו גמורים על מיטות העץ ונרדמנו עם הבגדים.
כמי שמשקים קום באופן טבעי או במילי אחרות מכוון שעון מעורר לשמש. פקחתי עיניים לפנות בוקר ומיד יצאתי החוצה לראות.
למה שראיתי ניתן לקרוא רק במילה אחת ארוכה, Boom.
מבקתת העץ ניתן או לרדת חזרה לדרך ממנה הגענו, או לעלות למעלה וימינה לרכס שנמצא כמה עשרות מטרים מעליה. מסתבר שהעלייה אל הרכס לא מגלה מה מסתתר מאחוריו.
הרוח שהעיפה לי את הראש בשנייה שהצצתי מעל קו הרכס הייתה כל כך חזקה, עד שלא הצלחתי כמעט להישאר יציב ולעמוד.
כמה נשימות, להישען קדימה, לעלות שוב בזהירות ולעמוד על שיא הרכס ושוב Boom ארוך. אנסה לתאר במילים את מה שהתמונה לא מצליחה להמחיש.
העננים (בתמונה העליונה) נעו מימין לשמאל במהירות עצומה. זה נראה היה כמו מאות רכבים שטסים על האוטוסטרדה, רק הפעם בלבן כדורי.
לא ניתן היה לעמוד כך לאורך זמן. השעה הייתה 05:30 בבוקר ובדיוק כאשר הסתובבתי לרדת מהרכס, הופיע ג’ון. הצלם שלי שלא מוכן היה להצטלם בשום פנים ואופן.
יורדים יחד וחוזרים לבקתה להיערך לעוד יום טיפוס. יש משימה לפנינו והדרך למעלה ארוכה ובעיקר ערפילית. מתארגנים, אוכלים משהו חם, תיקים על הגב, יוצאים מהבקתה וכאילו שרביט קסמים מהלך על ההר ומזג האוויר הופך להיות נקי, ללא ערפילים, שמש ושמיים נקיים, יום חג של ממש.
טיפוס על הר געש וקוראים לו ג’ון
ג’ון בחור מעט מבוגר ממני, מלא אנרגיות וחד כתער הגיע ליבשת הדרום אמריקאית לפני מס’ שבועות. מטרת הביקור? איסוף ותיעוד פרפרים ????
האיש היקר הזה מסתובב עם רשת על מקל מתקפל שנשלף בכל פעם שיש זיהוי פרפרי וודאי והופ. תפיסה, צילום, תיעוד ושחרור.
תודו… מתי בפעם האחרונה יצא לכם לחלוק טיול, זמן, מיטה, בקתה, דייסה עם מתעד פרפרים? אה??? הג’ון הזה אמר לי בצורה נחרצת שלא יעלה להר הגעש היום כי זהו יום מושלם לתעד פרפרים.
ואני, כאחד ש””מבין ועוקב אחר פרפרים סביב הגלובוס כבר שנים””, מי אני שאומר משהו אחר לג’ון. התרמילים המהודקים והמוכנים לטיפוס נדחו למחר והיום הוקדש כולו ל’אליפות העולם ברביצה חופשית’ בתוך האחו הירוק, מילמטרים ספורים מאדמת הירח הקשוחה שמציב המשכו של ההר.
יום חדש
הרפתקה חדשה
בוקר יום חדש, 05:30, סיבוב מתיחות של בוקר, קצת רוח על הרכס ויורד לאכול א.בוקר עם ג’ון. תיקים על הגב, הצעידה כלפי מעלה מתחילה.
ערפילים כבדים שוב, כבדים יותר מהיום הראשון. בחלק זה של ההר כבר אין צמחים, השיחים נעלמים, הכל אבנים ומשטחי סלע ענקיים.
הערפילים רק מתעבים, היכולת לראות קדימה מצטמצמת כמעט לחלוטין. ג’ון כמה מטרים מאחורי ובכל פעם שאני מסתובב לאחור אני פחות רואה אותו.
הוא קרוב אליי ושומר קצב אחיד ועדיין אני כבר כמעט לא רואה אותו. ראות שמגיעה עד כדי 4 – 5 מטרים לפנינו, לא יותר מכך.
זהו, אני כבר לא רואה לאן אני מטפס. גשם מתחיל להתערבב עם הירידה בראות, פתיתי שלג מתחילים לרדת בחזקה מהצד, לא ברור לי בכלל כרגע לאן הולכים.
טיפוס על הר געש?
הצחקתם אותי
צריך לקבל החלטה!
אני נעמד, כל הזמן הזה אנחנו מקפידים לדבר בקול כדי לא לנתק מגע ולשמור קשר עין. אני נעמד ואומר לג’ון שכדאי שנשב.
ברגע זה כל מה שאנחנו מצליחים לראות הם זוג הנעליים שלנו (כל אחד את שלו). ירידה למטה אינה אפשרות כרגע, גם לא עליה למעלה או הליכה לצד זה או אחר.
ראות 0 וקור שגובר ככל שאנחנו ממשיכים לשבת. המצב הסטטי לא בריא כלל אבל גם לזוז מבלי לראות לא זה לא בדיוק סגולה לחיים ארוכים.
כל הזמן הזה הרגשתי שג’ון רק ממתין שאקבל החלטה. הוא קפא תרתי משמע.
החלטתי! זזים לכיוון מטה עם הרבה תקווה שהצעד הזה נכון. אבל לתחושתי ומניסיוני בסיטואציות כאלו, אין באמת נכון או לא?!
יש לקבל החלטה ולקוות שהיא ההחלטה הנכונה. מעבר לכך? אלו רק השארות וספקולציות. אין לי כל כך זמן וסבלנות להתעסק עם שני אלו ואני מחליט לזחול בכיוון אותו אני בוחר וכך עושים.
לא זוכר כמה שעות ירדנו על התחת, על המרפקים, על הברכיים אבל בוודאות לא ירדנו על המסלול שבו עלינו.
בשלב מסוים כאשר ירדנו כנראה מספיק נמוך מתחת לערפילים, הגענו לנק’ שבה טווח הראות התרחב ויכולנו כבר לעמוד ולצעוד.
בנקודה מסוימת הערפל הסמיך הזה החל להתפוגג והתחלנו לזהות שאנחנו נעים על המדרון אבל באותו קו גובה. כלומר לא למטה ולא למעלה.
כל הזמן הזה יורד גשם חזק, פתיתי השלג כבר מאחורינו אבל הגשם… או הגשם… מצליף חזזזזזזזזזק ולא מרפה. בתוכי קיוויתי שלא נמצא את עצמנו רחוקים מבקתת העץ אבל זו התבדתה.
לאחר שהערפל התפוגג לחלוטין, וניתן כבר היה לראות בבירור ואפילו מעט רחוק. הבנתי שאנחנו צריכים לטפס חזרה על “רכס הרוחות” כי הבקתה נמצאת בדיוק מצדו השני.
עייפים? כל מילה מיותרת. שרוטים? כן גם בראש, אחרת לא היינו כאן. רטובים? כככןןןןןן וגם קררררר, נורא…. לבקתה הגענו באמת גמורים לגמריי.
מהר להוריד בגדים, להחליף ליבשים, להיכנס לשק שינה וללכת לישון. עוד הייתה לי תקווה שנצליח להדליק אש אבל זו התבדתה מהר כי הכל היה רטוב כולל העצים ששמרנו.
נרדמנו בלי להוציא הגה ולהחליף מילה בינינו. בחוץ, גשם שפשוט לא מפסיק לנגוח בנו. לא זוכר באיזו שעה קמנו אבל את הבוקר הערפילי פתחנו עם דפיקות חזקות על דלת הבקתה.
בקושי הצלחתי לקום, פתחתי את הדלת. ג’ון ישן כמו פגר, לא שמע כלום! מחוץ לדלת עמדו 3 גברים עם 5 סוסים. היו אלו בעליה של החווה ממנה רכשנו גבינה ביום הראשון.
בקצרה,
אלו מיד זיהו שסערה מתחוללת במקום וידעו שאנחנו מטיילים על המסלול כלפי מעלה להר הגעש. מיד עם תחילת הסערה עלו על סוסים + 2 עבורנו לחילוץ ופשוט החלו לטפס ולחפש במעלה ההר.
הביאו מזון, שמיכות, שתיה חמה, עץ יבש לאח שבבקתה וביקשו לדעת שהכל תקין. יש לי מקום חם בלב לנצח לאנשים הללו ובטוח שגם לכל מי שטייל במדינה המופלאה ומקבלת הפנים הזו.
את הטיפוס להר הגעש לא השלמנו, הסערה נמשכה עוד מס’ ימים כאשר אנחנו ספונים בבקתה ללא יכולת ממשית לצאת וליהנות מהסביבה.
לאחר 3 ימים החלטתי אני להיפרד מההר ולעבור הלאה להרפתקה הבאה. ג’ון ירד מהר יום לפניי, נפרדנו בחיבוק גדול ובהבטחה שנשמור על קשר.
זה לא קרה לצערי.
