מדוע כל כך חשוב לצאת לשטח בדגש על לבד? לא בגלל המראות, הנופים והריחות. לא רק בגלל שזה כיף, נעים, מנתק ומנקה את הראש.
ליציאה לבד לשטח משמעות עצומה בהיבט של אחת התכונות אולי הכי בולטות אצל רובנו והיא 'פינת הסיפורים'.
יד על הלב
כמה פעמים עברתם ליד, חלפתם על פני, נסעתם דרך…? כמה פעמים ראיתם תמונה מדהימה של אזור מסוים ומיד כמובן 'בא לכם גם' לקפוץ לשם "בהזדמנות" ולא מימשתם אותה? מה לא מימשתם? חלפו שנים תכל'ס.
יציאה לשטח ובמיוחד לבד היא אימון נפלא ל'תירוצניקים'. ראיתם אזור מרהיב בתמונה או תוך כדי נהיגה והוא מצא חן בעיניכם?!
עכשיו מה יותר חזק לכם בראש? התכנסות אוטומטית ל'פינת הסיפורים' האישית ולספר את סיפור ה'למה לא עכשיו'? 'למה לא כדאי'? מתאים בלה בלה בלה….
או סיפור ה'וואו מדהים מחר אני כאן או בשבת הקרובה' ובאמת לממש זאת?
למה אתם יותר קרובים? 'לפינת הסיפורים' או ליציאה בטווח זמן המידי למימוש העניין?
אוקיי הנק' ברורה אבל איך זה קשור ליציאה לשטח לבד?
עד כאן נגענו בנק' אותה כל אחת ואחד מכם יוכלו לקחת למקום שלה/ו. מכאן והלאה אני מזמין אתכם לתרגל את העניין הבא:
היציאה לשטח מאתגרת ב 3 היבטים ובסדר הבא,
- לקום ולעשות – שזה עוד הרבה לפני השטח. מיד עולות מחשבות בסגנון של,"למה לי?" "מה יוצא לי מזה?" בפעם אחרת…
- המחשבה על – לאן? מה לבד? מה לקחת? מה צריך? וכך הלאה…
- לבד – בדידות, משעמם, לא בא לי, מפחיד לבד וכד'…
בתחתית המאמר אניח קישור הרחבה ל 2 היבטים מתוך הנ"ל אבל בפוסט הזה אתמקד בדבר המרכזי מבחינתי והוא ה'לקום ולעשות'.
לקום ולעשות
לפני מס' שנים במסגרת התנדבותי כמדריך נוער בסיכון נתתי לקבוצה שהובלתי להוציא אל הפועל פרויקט גדול. ביקשתי מהם לתכנן יציאה לשטח ל 3 ימים כאשר הם מתכננים את הכל מכף רגל עד ראש.
את הלו"ז, התכנים, המסלול, המזון, הכל מהכל כולל לוגיסטיקה. ההתלהבות הייתה בשמיים אבל המרחק מההתלהבות לביצוע הפך די מהר אצל כל אחד מהחניכים למה שאני קורא, 'פינת הסיפורים'.
ברור היה לי מיד מה יידרש ממני לעשות כדי להתניע מחדש את התהליך ולחבר את הקבוצה לפרויקט. דאגתי לכך שאחת לשבועיים נצא לשטח. לא משנה מה מזג האוויר, לא משנה אם חם או קר. פשוט יוצאים.
התהליך היה צפוי מראש. קיטורים, תלונות, בכי, נהי, חלקם כמובן כן נלהב ונרתם אבל הדבר הכי חזק שהתרחש בכל פעם מחדש הוא הנקודה אליה אני מכוון.
כולם! כולם כולל כולם חזרו מחוייכים ועם תחושת הישג אישית וקבוצתית מכל אחת מהיציאות לסבבי השטח. אגב לא עשינו בשטח כלום חוץ מלהיות שם.
בתום כל סבב שכזה דאגתי לשקף לחניכים את המציאות. במציאות הם מאושרים, מלאי מרץ וחיוניים בחזרה מהשטח. זו הייתה הדרך שלנו להזכיר להם בפשטות איך ירגישו אחרי 3 ימים בשטח אם ככה הם מרגישים לאחר שעה בשדה.
כך נראה התהליך אצל רובנו
בהתחלה רואים את ההר ומתלהבים. לאחר מכן מבינים שיש לטפס עליו ואז מוותרים. סיבות לוותר? מוצאים 10,000 ובקלות.
פחות נוטים לחשוב על ההזדמנות לחוות משהו חדש ואולי פחות מוכר. פחות נוטים לזכור או להזכיר לעצמנו שיש מצב שפיספסנו הזדמנות. ביציאה לשטח בוודאי בפעמים הראשונות, היציאה אליו אינו לב העניין. השטח הוא בונוס. ה -'לקום ולעשות' הוא השיעור המרכזי.
אז מה תעדיפו? את 'פינת הסיפורים' או את 'פינת המעשים'? לי לפחות די ברור שרק 'פינת המעשים' מאפשרת לי ליצור מלא סיפורים 🙂 אמיתיים ואף יותר מכך.
'פינת המעשים' יוצרת מציאות.
צאו, העיקר צאו.
מצרף 2 קישורים כפי שהבטחתי,
ניפגש בשטח
